רצה הגורל והכרתי את יחזקאל נפשי, ואף ממש פגשתיו פנים אל פנים. ערב אחד הוא ישב מולי
ב``קפה הלל`` במתחם האולטרה מודרני שבלב אזור התעשייה החדש שבעיר מגוריי נתניה. יחזקאל
עלה לרגל לעיר נתניה, ניתן לברך אותו על כך. בין סיגריה לסיגריה הצלחתי לקלוט את תווי
פניו של נפשי, תווי פנים של איש צעיר מיוסר. מעיניו השחורות, משערו הנח על כתפיו, מזקנו
שצימח ניבט דיוקן האמן כאיש צעיר. יחזקאל נפשי שידר לי במשך שעתיים כל מיני אותות, אותות
שהצלחתי לקלוט ואותות שבוודאי ניסה להסתיר מפני, ומה שארשום כאן כעת יהיה בבחינת פגישה
חטופה בין שני אנשים יוצרים.
שיחה על האמנות ועל האמן, על מישהו שמחפש את דרכו ועל מישהו אחר שמביט בו על מנת למצוא את
מה שהוא מחפש.

לאחר שהחלפנו מספר מילים בטלפון שיגר אליי יחזקאל לתיבת הדואר הפרטית מעטפה לבנה ובה מכתב
מרגש בכתב יד וגם כמה שירים מוקלדים. קיבלתי על עצמי לבחון מי הוא יחזקאל נפשי, והאמת,
חייבת להיאמר מיד בהתחלה, בהחלט נעים לפגוש אמן צעיר בראשית דרכו ולמצוא כיצד כוחותיו
מובילים אותו למקומות הנכונים. שאבתי ממך כוחות יחזקאל נפשי, מצאתי בך כוחות להמשיך
ליצור, מצאתי בך תקווה לכולנו.

ש: אני מבינה שאתה בן 27?
ת: אני בן 27, גדלתי בכפר גנים פ``ת, ונולדתי בבית חולים השרון.

ש: למה אתה מזכיר את בית החולים?
יש לי עבר מפואר עם בתי חולים.

ש: זה ``הפתיח`` שלך?`` העבר המפואר עם בתי חולים``, מה זה?
ת: בבית החולים התחלתי באמת בתהליך הרצוני של כתיבה, הייתי לבד כמעט לגמרי במשך שנה וחצי
מחיי. כתבתי המון. עברתי ארבעה ניתוחים. נולדתי עם בעיה בריאותית רצינית. לא הייתי בצבא,
לא הסכימו לגייס אותי.

ש: איך הרגשת בשעה שכולם גויסו?
ת: כאבתי מאוד, רציתי להתגייס, לשרת כמו כולם. אני כותב על כך עכשיו, לכן לא אפרט.

ש: מיהו משורר בעיניך? מדוע שירה?
ת: השירה בעיניי היא להעלות מטוהר. בשבילי שירה טובה באה תמיד אחרי המון ליטושים. אחרי
שלקחת את היהלום הגולמי ועיבדת אותו עד שנוצר היהלום המלוטש. כמו להעלות מרוחץ ממקווה
טהרה.

ש: אתה מאמין בשירה ספונטאנית? בכתיבה במשיכת קולמוס אחת?
ת: אינני מאמין בשירה ספונטאנית ואולי כן מאמין. דווקא השיר ``מען חדש`` נכתב תוך פחות
מדקה. כמעט לא עבר ליטושים כלל. ודווקא אותו בחרו לפרסם בעיתון ידיעות, אמנם זיסי סתוי
שינה את השם ופרסמו תחת הכותר ``להיפרד``, אך לא התנגדתי, אין זה מוריד ממשקל השיר.

מען חדש- יחזקאל נפשי

אני חייב להיפרד,
ולתת דעתי על עצמים רבים:
ספרים, שעונים, מאפרות,
תיקים, משחות נעליים, ציפות,
סדינים ועורות,
אפילו על גווילי עורי שלי.


ש: האם פרסמת אי פעם ספר?
ת: התפרסם ספר שלי, אך אני לא מכיר בו. הוא נכתב בהיותי בן 21, לפני עזיבתי את הארץ
בהוצאת גוונים. לאחר זמן מה הוצאת עם עובד דווקא התעניינה ברכישת זכויות הספר.

ש: אני לא מצליחה להבין מדוע אתה מתכחש לספר?
ת: ``עכשיו פתיחה``, זה שם הקובץ, נכתב כשהייתי צעיר מאוד, ללא ידע נרחב בעולם השירה. הוא
נכתב בצורה ארכאית על פי משקל מדוד. היום איני כותב כך.

ש: מה דעתך על בתי ספר למשוררים?
ת: אני מגנה בתי ספר למשוררים. אין לכך בית חרושת, או מפעל. מה כן ניתן לעשות? אמיר אור
עושה חסד עם המון כותבים צעירים. בכוונו אותם ברזי המלים ובצירופי הלשון. זה יפה וטוב אך
לעניות דעתי מלבד הכוונה לא ניתן לייצר משורר או סופר טובים.
אני מפחד לפתוח דברים שלי שפורסמו בעבר, קשה לי לראותם. אני מחפש תיקון. תמיד עולה בדעתי
כי ניתן לשנות דבר מה, לפייס. אני רואה ביצירותיי ילדים בעלי מומים המבקשים תיקון. כל דבר
נכתב אחרי אלפי ליטושים וימים רבים.
שני שירים מלווים אותי ותמיד מבקשים ממני להקריא אותם. ``בתוך האין הגדול``, ו``הכרח.``

ש: האדם היוצר כותב על פי רוב על ``פצע`` בחייו, היצירה נובעת מסוג של צרה.
האם אתה יכול לספר לקוראים על סוג ``הפציעה`` שלך?
ת: בלי שום ספק מהות היצירה מלווה בכאב רב. כוס השמחות וכוס הדמעות ירדו כרוכות לעולם,
אין לידה שאין בה ייסורים, אך גם שמחה גדולה. אני נולדתי עם בעיה מסוימת שליוותה אותי
במשך עשרים שנה מחיי, ועד אז לא ידעתי שנולדתי שונה משאר האנשים. אני כותב מינקות.
הזיכרון מושך בעט כבר מכיתה ה`. דודי בדיוק התחתן, והיו לי יומנים על אישתו ועל נערה
שהייתה האהובה הראשונה שלי, שרון שקד. אינני יודע אם ידעה או לא ידעה על חיזורי. היא
הגיעה מארה``ב אני הייתי בודד והיא דיברה אליי, בשיעוריי כלכלת בית. היא הייתה כה יפה,
יופי של אור, כמו בתולה קדושה היא הייתה בעיניי. באותה עת היא גאלה אותי מהבדידות הרבה
שבה הייתי שרוי. היא נעלמה מחיי אך היא עדיין קיימת בתוכי. ידעתי המון משברים בחיי וקסם
רב. אך הדברים, המגע הראשוני, היופי הבתולי, הנגיעה הראשונה בי, אלו דברים שילוו אותי עד
לקבר.

ש: בשירים הבודדים ששלחת אליי מצאתי צימאון לדעת להכיר, הרבה מושגים מתחומי דעת
שונים, אל גרקו, ``ישו קבור על הר הזיתים``, למשל?
ת: ``ישו קבור על הר הזיתים`` הוא ציור של אל גרקו, צייר מספרד ממוצא יווני. מן השיר

תן דעתך על באלי סעת.
הנערה הצעירה שאת יופייה ואהבתה היללת כל כך.
אתה שואל אם אני זוכר. כמובן.
לילה קר על מפתן ביתה. אצבעותיי הקפואות מצינת הקור, נוקש בעץ, דמעותיה
אגלי הטל המתוקים בזוך הלילה.
עיניה יותר מכול זכורים לי עיניה הנוצצות, דמעותיה החמות הניגרות על לחיי,
החום הזה שהלילה דלק בנו, השמחה הפתאומית.
במרוצת הזמן, באתי אליה בטרוניות כלשהן, אף שלחתיה מעל פני לא אחת.
כאשר אמרתי לה, דבריך לא לרוחי הם, מיד אמרה סוקרטס (``דע את עצמך``) סחה על איזולדה
על אל גרקו: ישו הקבור בהר הזיתים, על הצעקה למונק.
באלי סעת, כמובן, השם הזה בלבד נותן בי כאב, מצוקה דומיה.
מלאכית של עונג לא צפוי, נרקיסים חיוורים בצל החיים , ההוויה.
עתה, בישבנו יחדו בביתי, שתים וחצי לפנות בוקר, תה בשולחן, דנים על ספרו של שטיינמן-
``עין לא ראתה``, העולם, הקוסמוס, אתה שואל אם אני זוכר.
כמובן, כמובן.

ש: פעילות ספרותית ייחודית מתרחשת בהשראתך בשנה האחרונה. התוכל לשתף אותנו?
ת. גלריה אייזנברג מציגה כחודש ימים על משקל שלושה משוררים צעירים ושלושה ותיקים, זה
היתרון שלה. הם מוצגים לקהל הרחב ללא תשלום והקהל יכול לקלוט שירה באקראי. קיימים המון
משוררים טובים מאוד אשר האדם הפשוט לא יודע על קיומם. גם אם נשאל את המלצר שלנו בבית הקפה
על כתבי עת ספרותיים הוא לא ידע על מה אנו מדברים, האם קראת עיתון 77? במקרה הטוב הוא
יענה נולדתי אז.
הגלריה מאפשרת פגישה חזיתית עם אמן אורח צייר. ובשל כך קיבלנו חשיפה. הציגו שירים שלי,
לצד האמנית נועה סוחבולסקי ציירת צעירה. אני ונעמי שלו עורכים אותה במימון העירייה והייתה
חשיפה יפה בעכבר העיר ובמעריב, כמשהו שהוא שונה ועובד. קיבלתי המון טלפונים ממשוררים וגם
מעוברי אורח בקניון ליד הגלריה הממוקמת בדיזינגוף סנטר לצד קולנוע דיזינגוף במסדרון
האדיר.

ש: במידה מסוימת פונקת בתהליך התקבלות, האין זאת?
ת: לראשונה פרסמתי סיפור בגיל שבע עשרה בכתב עת נפלא שלצערי, אינו קיים עוד. ``המכשף
האחרון``, כתב עת למשחקי תפקידים ופנטזיה. השיר הראשון שפורסם אי פעם היה בכתב העת
``משיב הרוח``, לפני כשנתיים לערך.

ש: איך הגעת ל``משיב הרוח``?
ת: אני ואליעז כהן, שנינו מאמינים בהאדרת השירה, לשנינו יש תא אמונה משותף.
אחרי שיצאתי מבית החולים, היו לי חומרים שפרסמתי בשם בדוי בכתב העת ``המכשף האחרון``,
סיפורים וביקורות על ספרים. היום אני מתנגד לשימוש בשמות בדויים, אם יש לך מה לומר- תגיד.
לאחר השהות בבית החולים חשתי כל כך ברע, רציתי לברוח מעט לחוש בשמחה. פשוט עקרתי לחו``ל
לתקופה של שלוש וחצי שנים. עבדתי בהולנד בשוק הפרחים. גרתי שמונה חודשים לערך בבית סירה
על הנהר עם שותפה נפלאה שרה שביי, יהודיה ממוצא אירופי. לאחר מכן המשכתי להודו לשנתיים
וחצי מחיי עם הפסקות. לא הייתי בגואה כדרך המטיילים אלא באיזה כפר קטן וקסום בצפון הודו.
מנותק מהכול ללא שום אמצעיי תקשורת כלשהם שמעליי ההימליה ומתחתיי נהר האדיאס האדיר, כתבתי
שם המון. זיקה לשפות ירשתי מאבי. תוך חצי שנה קלטתי מספר ניבים בהודית וגם ערבית. כך
שכתבתי שם באמת הרבה, וקצת התפייסתי עם העולם. שמחתי שהנה הגיע הזמן לשמוח. להיות מאושר
על היופי שנפל בחלקי. הייתי במצב חמור עד שיצאתי את בית החולים, נמצאתי בתהומות הייאוש
כבירים והייתי שרוי בעצב רב.

ש: אתה יודע כשאתה מדבר אני נזכרת בעגנון שזועק ברומן שירה ``אחות, אחות בואי
אצלי`` וגם במוטיב האחות הרחמנייה בסיפורים נוספים שלו, מעניין השילוב הזה
אצלך, מה דעתך על כך, על מוטיב בית החולים אצלך?
ת: אצלי האחות היא כליל היופי בעיניי. אימא מנחמת, אחות רחמנייה או מרפאה. יותר יפה
מוונוס של בוטיצ`לי. אינני איש רעים. יש לי חבר אחד בעולם מתן שמואלי היקר ללבי עד מאוד.
כינוסי העם מוקצים בעיניי מחמת מיאוס.

ש: (בחיוך) לא אתפוס אותך ממנגל עם ישראל?
ת: מפאת הכבוד אני חייב להופיע עם המשפחה לחצי שעה ...

ש: עם מי יש לך קשר ככותב?
ת: קשה למנות את כולם. משה בן שאול, מקורב מאוד אליי כחבר כמשורר וסופר ותיק, ידידים
נוספים הם שולמית חוה הלוי רוני סומק, סמי מיכאל, רפי וייכרט, אמיר אור מרדכי גלזר, ארז
ביטון ודוד מנור.
אני לא מראה להם שירים או מחפש פידבק. בחינת השירים היא לאחר זמן שהות: שירים נבחנים
לאחר הרבה זמן- אני מאמין בנצח של השירים. שיר טוב הוא קלאסי, מודרני לכל עת, קלאסיקה
שווה נצח.
גם באמיר אור אני רואה ידיד, משום שהוא היה הראשון שצלצל אליי מיוזמתו ואמר לי `` שמע,
יחזקאל נפשי, השיר `הכרח` הוא שיר נפלא`` בעבר שלחתי שירים, היום מבקשים ממני. אמיר אור
היה הראשון שפרסם את שיריי בפסטיבל שער לשירה צעירה תחת הליקון.

ש: ממה אתה מתפרנס כאמן צעיר?
ת: עובד בבית הסופר בהפקה של אירועי ספרות, ועובד ברדיו ``לב המדינה`` כעורך ומגיש של
פינת הספרות בשבת לצד אלי שרון. שילוב בין הדור הצעיר לדור המבוגר. שולחים אליי בפקסים
שירים, וגם המון ספרי שירה בדיוור ישיר. גם משוררים ותיקים כמו קרן אלקלעי גוט - ספרה
שיצא בהוצאת עם עובד. שולמית חוה הלוי גם שלחה אליי את ספרה האחרון. שולחים אליי המון
שירה צעירה.

ש: אתה לא חושב שיש `` עודף משוררים`` היום כמעט כל אחד שיצאו לו כמה שורות
קצרות מכריז שהוא משורר?
ת: בפרקי אבות כתוב ``האמת נדברת עד`` סוף דבר תמיד להישמע. משהו אמיתי תמיד נשמע. שירה
אמיתית כן מנצחת את הזמן. כל משורר אמיתי, או סופר אמיתי, יש לו בדומה למרים באר שמהלכת
אחריו תמיד והוא יכול לרדת אל המעיין ולדלות מים חיים שירוו את נפשו ממקורו שלו.
לכן תנאי מותנה ליצירה טובה היא קריאה מרובה וכתיבה מרובה.

ת: אין מסכת יצירה שלא כרוכה בצורה זו או אחרת בחיי היוצר.העולם נברא במילה, מילה יכולה
לגעת בכמוס ובחבוי שבנפש,להמם אותך השירים של הלדרלין, אני יכול לקרוא את פנחס שדה
ולבכות, את לי טה פו לדוגמה.
כל יצירה כרוכה בחיי היוצר, אין מסכת יצירה שלא קשורה בעקיפין או במישרין לחיי היוצר.
אלוהים שברא את העולם הוא חלק מן העולם הזה. כלים טובים לכתיבה נרכשים בעשייה מתמדת. אני
לומד בעשייה מתמדת, תנאי מותנה לקורא כדי לעבוד.

ש: אנו לקראת סיום הראיון בינינו, תהיתי לגבי השם שלך השם יחזקאל נדיר בימינו, מה
מקורו?
על שם אבי סבתי שהגיע מעיראק. היה סוחר עורות שהפליג באוקיינוס ההודי לסחור בעורות בהודו.
כשהגעתי להודו היה לי מעין דז`ה וו, חשתי שכבר הייתי שם.



ש: אני רוצה לסיים במשהו מפי מורי פרופסור הלל ברזל, הוא פרסם לאחרונה ספר מחקר על
השירה העברית המודרנית, ובאחד הראיונות בעיתונות הוא אמר למרואיין מעין משפט על
המשוררים: משורר שאין לו אהבה הוא לא משורר. מה דעתך על המשפט הזה?
ת: אמנם לא ניתן להיות משורר בלא אהבה, יש לי המון אהבות. שיר בשבילי הוא כלי לומר דרכו
דברי אהבה, שאין ביכולתי לומר בחיי. אני אוהב תמיד וכמה תמיד לאהבה אמיתית. מצד שני אני
חי לבדי, גם כשאני חי עם אישה מסוימת אני לא ממש איתה. ייתכן שמשום כך נכשלתי במערכות
יחסים רבות בחיי. אך אינני בא בטרוניה על כך.
יש רגעים בחיים יפים וכואבים כל כך כמו כשעבדתי על מאמר לעיתון מסוים ולפתע חשתי ברע,
מעין מחנק האופף את כל חלקי הגוף. בכפר גנים היכן שאני מתגורר כיום הפרדסים ניצבים תחת
ביתי. ירדתי למטה לנשום מעט אוויר צח ולפתע הרחתי ניחוח הבושם של נערה שחייתי עמה ואהבתי
כל כך. האף היה לי למורה הזיכרון. פתאום שוב הייתי ברעננה בחדר עם נערה שהייתה לי לאהובה.
הייתי שם ממש במקום הזה. לעיתים קורה שאני הולך בתל אביב ואני נתקל בניחוח מסוים, הרגשה
כה סוחפת שאין בכוחי עליה כלל. משהו בלתי נשלט. ולפתע אני בדירה קטנה בבוגרשוב עם האישה
שגרתי איתה תקופת מה. הלכתי לצד הרחוב נשען על עמוד טלפון ועוצר בעצמי מלפרוץ בבכי. אדם
כשרוני הוא אדם בעל נשימה יתרה, כתבי לא נשמה יתרה אלא נשימה. נושם יותר מפלוני אלמוני.
חווה יותר, כואב יותר. האור בוהק לו הרבה יותר. דווקא יוצרים לא צריכים להחזיק טובה
לעצמם, אלא להבין כי הם מעין שופר להמונים, כלי קיבול. הכתיבה בעיני היא צורך נפשי,
המפעפע מבפנים.

שנינו יושבים בבית הקפה עוד כחצי שעה ואיני מוצאת על מה לרשום, יחזקאל הופך אותי
למרואיינת, ושואל אותי שאלות על חיי, על כתיבתי, על החשיפה, על היצירה. אני חשה שעוד מעט
ייפרדו דרכנו,
עוד מעט אחזור לחיי והוא ישוב לדירה בכפר גנים. הוא ימשיך לקרוא לכתוב ולקריין, ואני? אני
אמשיך לרשום ולכתוב, אנסה לפרסם, והוא ינסה לפרסם. ומה שנותר לי מן הראיון הוא הרצון
המשותף שלי ושל יחזקאל לפרסם, גם יחזקאל וגם אני הולכים על הצד הזה בחיים, הוא זועק בכל
השופרות על מנת לתת ממרכולתו, וכל רצונו הוא להותיר חותם כלשהו בעולמנו. שאלו אותי, מה
כבר יש לכותב צעיר לומר לנו? ואני אומרת, לכל אחד יש מה להשמיע, לכל אחד יש קול משלו, גם
ליחזקאל יש מה להשמיע, ואני יכולה לומר בוודאות, עוד נשמע עליו רבות. לאמן הצעיר יש מה
לומר וכדאי לנו להקשיב לו.