יחזקאל נפשי פותח בריאיון עמי ומבלי ששאלתי אותו זורק לחלל בית הקפה שהסבתי בו עמו גם
לפני פחות מחצי שנה, איזה סיפור על עיתונאי תל אביבי שטוען שנפשי חובב נערות צעירות ידוע,
עד פדופיליה. מישהו כתב עליו וכן נמצאו בין השורות דברים עולבים. הוא מתוודה בפני שאכן
הייתה תקופה שבה התגורר עם שתי נערות צעירות מאוד, שאהב ועדיין אוהב מאוד. יחס אב לשתי
בנותיו הוא מספר לי, סוג של חברות קוסמית, ומוסיף אומנם לא היו אלה יחסים תמימים
לחלוטין... אך הם היו כאחיותיי, כשתי חברות טובות שבמזלי הרב, באיזשהו אופן, הצטלבו
דרכינו....
יצאתי לראיין את המשורר הצעיר בשליחות הציבור. אחד המאמרים היותר ``חיים`` שכתבתי הוא
המאמר על יחזקאל. עד היום ממש, כאשר הכתבה חבויה בכרסה האדירה של הרשת
האינטרנטית, עדיין מבקרים בכתבה ועדיין מזינים בה הודעות. כן, יצאתי בשליחות הגולשים
שפשוט הביעו משאלה לשמוע מה בפי המשורר. אמנם לא חלפו ימים רבים, ולא ממש התפרסם ספר
שירים, אולם בין הזמנים קם דבר. בזכות הכתבה עקבתי אחר יחזקאל ומדי פעם היינו בקשר עד אשר
מצאתי עילה להיפגש שוב עם היוצר.
``ערב שירה חדשה ועוד .. ``, בעריכתו של נפשי, מתרגש ובא ביום שלישי הקרוב, ה- 18
בינואר, בבית הסופר בתל אביב. יש תכונה חדשה באוויר בבית הסופר. ניתן לזהותה על פי
ההזמנות שהגיעו אלי לקראת האירוע הקרוב. משוררים ותיקים לצד משוררים חדשים יעמדו ויישאו
דברי שירתם מול הקהל שיגיע על מנת להשתתף במפגש בתולי עם יוצרים שזו להם המראה ראשונה,
ועם כאלו שכבר מוכרים יותר בעולם הספרותי.
תערוכות ``שיח משוררים`` שיחזקאל עורך בגלריה אייזנברג, מאפיינות אולי את גישתו
לאמנות המקומית:
``אני משתדל לפתוח את הדרך ליוצרים צעירים יותר, ופחות מוכרים. בגלריה אני מציג שלושה
משוררים ותיקים לצד שלושה צעירים... את יצירותיהם מלווה אמן אורח משתנה, צייר או מאייר
.... לצערי, כיום, אולי משום התקופה שאנו חיים בה, בני דורי, הדור הצעיר יותר בפרט, אינו
מכיר את היוצרים החיים והפועלים פה. אין דבר עצוב מכך... לפחות לגביי. לפי הסקרים שערכנו,
למעלה מ 350 איש ביום עוצרים בקניון הגדול, היכן שממוקמת התערוכה, ומתבוננים בשירים...
אינני אומר שכל אחד ואחד מאותם 350 איש קונה או יקנה את ספרי המשוררים המוצגים. אך בכל
אופן, זהו הישג גדול מבחינתי. משום שהשירה נוגעת ועוברת... ``
ש: כיצד אתה בוחר את השירים?
ת: על פי קנה מידה של יופי וכשרון בלבד, לא על פי שמו של אדם אלא על פי היופי שבדבריו.
ואם נשוב לפתיחה הרי יחזקאל נפשי חי בין הקטבים, בין הקוטב שמבקש לשמור בקנאות על פרטיותו
לבין הקוטב שנושא דברים מעל הבמה הציבורית. יחזקאל מבין ``פתאום חיי האישיים הפכו להיות
נחלת הכלל, באיזה אופן אני מניח שזה לא משהו שציפיתי לו. פתאום מצלמים אותי למקומות
מסוימים. החברים אומרים: כתבו עלייך כאן, כתבו שם... יש בכך משהו מאוד משמח, לפחות
בהתחלה ... אך יש גם פן מציצני ולא נעים. אני מעדיף שיתייחסו ליצירתי, ולא לאופן שבו
מנוהלים חיי``.
ש: אלפרידה ילניק, הסופרת האוסטרית שזכתה בפרס נובל לספרות לשנת 2004, לא נסעה לקבלת
הפרס, היא חוששת מקהל. יש בעמדה שלה אמירה שמוצאת חן בעיניי. אני מעריצה גם את אופן
כתיבתה הנועזת, וההתרסה שלה כלפי השלטון האוסטרי. אומרת דבריה לדפי הנייר בשעה שאינה
מבקשת לעמוד מעל הבמות, המילים מדברות בעד עצמן, ההתרסה נאמרת והיא כתב ההגנה שלה. האם יש
לנו מה ללמוד מן העמדה הזאת שלה?
ת: יש בכך יופי מסוים, בעצם העובדה שהיא מסתגרת. הדבר גם מעיד על התמסרותה כליל ליצירתה.
להבדיל באלף אלפי הבדלות ביני ובין אלפרידה ילניק, האמן, כל אמן מתאפיין בצורה שונה כשם
שכל אדם מתאפיין בתכונות שונות, הרי את ואני לא דומים. אני כשלעצמי, הרבה אנשים סבורים
שאני אדם מאוד מסוגר וחי חיי פרישות במגדל השן שלי, מנותק מסביבתי, מהעולם. אין זה נכון.
אני כל הזמן מעורב בחיים, אך אין זה אומר שאני חייב להופיע בכל מקום ולהגיב לגבי כל דבר.
מספיק שאני יושב כאן עכשיו, אתך בבית הקפה הזה ורואה כיצד העולם כולו מתנהל סביבי. אדם
יכול לשבת בביתו, לצעוד ברחוב, בטבע, ולחבור לעולם... על מצוקותיו, ועל יופיו.
ש: יחזקאל, אתה משתמש במושג מציצני, אך האם אנו ככותבים לא מזמינים מציצנות במידה
שאינה קטנה?
ת: כל מה שאני רוצה לספר עלי וכל מה שאני מוצא לנכון לחשוף נמצא בשירים ובסיפורים, הכול
משתמע שם. אני מניח שעם עצמי עשיתי צעד קדימה בצורה כלשהי בכך שלאחרונה בשיריי אני ממעיט
להשתמש בדימויים ובמטאפורות. השיר על ``באלי סעת ונועה שטרן`` הוא דוגמה מצוינת לכך.
ש: במפגש הראשון זרעת זרעי מיתוס בתחושה שאינך ניתן להשגה, לא התייחסת לגולשים, ולא
ממש ביארת שאלות, יצרת מסתוריות עד כדי דרגה מיתית.
ת: לא זאת הייתה כוונתי. פשוט, השיחות שהתנהלו שם עלו על כל ציפיותיי. בשלב מסוים זה הפך
מביך להשתלב בשיחות הללו, ואולי אפילו, לא נחוץ. הדברים שנאמרו נאמרו על ידי הקוראים שלי
ועל ידי אנשים המכירים את עבודותיי. אני הייתי מיותר לחלוטין בשיחות אלו.
בקשר לשירה, לעניות דעתי השירה אמורה להיות מיתית וקוסמית גם יחד, מרחפת במקום שלא ניתן
להגיע אליו אלא אולי דרך מצב תפיסתי מסוים, מטפיזי, ממש כשם שהיא עולה על הכתב.
קחי לדוגמה את השיר ``נערתי הנכבדת``.
נערתי הנכבדת / יחזקאל נפשי
הבוקר, טרם הקיצותי משנתי, שבה ונגלתה אלי
בחלום ידידתי אשר נפטרה בתאונת אופנוע, קרן חכם.
לגופה היה כמו מעין איכות מיסטית מסוימת.
כעין הילה זהובה אפפה הכל.
עוד אני זוכר, כי נתיישבנו במקום הומה אדם כלשהו,
כשהיא מגוללת בפני דברים בהערצה אודות כלי רכב זה, על יתרונותיו.
על אהבתה לנסיעות ארוכות, לדרך, לתחושת הרוח המצליפה במהירות
בגופה, אלא שהפעם, שלא כדרכי, לא חלקתי על דבריה, ואני כמו מאזין
בשקט וגומע את המלים.
כך ישבנו שעה ארוכה (באור הזהוב, העמום, בלב ההמולה), צוחקים כאילו כלום.
כאילו וכל החיים עוד לפנינו, כאילו וכל האהבות, היופי שבחיים, המסתוריות..
כאילו ומאום לא תם.
בשירו רוזמונדה, כותב גיום אפולינר: ``הגברת בעקבותיה הלכתי... אשר לה כל חיי נתתי...
נשיקות פרחו מאצבעותיי... ביקשתי לשמור זכרה...``
ואילו מה אני מבקש עתה, טרם אעלה על יצועי לפנות השחר, אפרוש לשינה.
אבקש כי אילו תבואי בחלומי שוב, חפץ הייתי לאמור לך כי תהיי בין החיים, כי תשובי לשבת
לצדי
עוד שעות ארוכות.
ולו יהיה הדבר תחת חיי שלי.
השיר עתיד להתפרסם ב ``עיתון 77 `` מגלה נפשי.
ש: על מה אתה חולם?
ת: כיום אני כל כך שקוע בספר שאני עובד עליו מזה זמן מה, שעד עתה לא ממש הזדמן לי להרהר
על העתיד ולתכנן דברים. יכולה להיות האפשרות שאחזור לאירופה, שאעבוד בשוק הפרחים בהולנד
כבעבר. מצד שני ישנה אפשרות לחזור לברזיל ולהיות רועה צאן, מה שעשיתי לפני מספר שנים ...
יתכן אולי, שאעזוב את הספרות לגמרי. אינני יודע. הכתיבה שלי היא אישית מאד באופן מסוים,
ומפייסת קודם כל אותי ואת נפשי. אינני יודע מה יעלה בעתידי, אני נוטה שלא להרהר בכך. כל
שאני יודע הוא, שכעת אני עובד על הספר, והוא תופס את מרבית יומי. עברתי את מחציתו ואני
נמצא כעת בנקודת האל חזור. אני כותב על סמך היומנים שכתבתי בגיל שמונה עשרה ואילך...
דברים על חיי.
ש: מה עם ספר שירים?
ת: כולם שואלים מה עם ספר שירים חדש. נשאלתי על כך גם בריאיון בטלוויזיה החינוכית לפני
זמן מה. אני לא ממהר להוציא משהו לאור, לא לפני שאני ארגיש שאני שלם איתו לגמרי, לפחות
מבחינתי. אם את שואלת אותי אישית, זה יכול להתרחש בין פרק של שנה עד לשבע שנים.
את תשאלי מה מונע בעדי? ובכן, אין שום מניעה להוציא ספר שירה חדש. אני בטוח שכל הוצאה כעת
תשמח להוציא ספר שירה חדש מאת יחזקאל נפשי. אך אני לא ממהר לשום מקום משום שהדברים החדשים
נערמים לאט לאט ובאיטיות.
יש כמה שירים שלי שהולחנו ואמורים לצאת לרדיו בחודשים הקרובים. א``ב דן ישיר את אחד
השירים.
יום אחד לפני מספר חודשים, צלצלו לביתי שני מלחינים צעירים די מצליחים ואמרו שהלחינו חומר
חדש על פי שיריי. לאחר זמן מה קיבלתי את הדמו אליי הביתה. מאוחר יותר, כשישבתי לקראת בוקר
והאזנתי לדברים התחולל קסם גדול, חשתי במשהו מתפתל בקרבי, משום שלדבר הזה שאתה יצרת בא
אמן אחר ונותן נופך משלו, והמילים שלך תופסות צורה אחרת של חיים. זה קסם גדול. חשבי, אדם
יושב בחדרו שלו לבד לגמרי, בין אם בשעה קשה של חייו, בין אם בשעת שמחה, וכותב, כותב את
נפשו ופתאום בא מישהו אחר ואומר תן לי את הדבר הזה שיצרת, תעניק לי את הזכות להשתמש בו על
מנת שגם אני אוכל לתת משלי ליצירה.
אתה כותב דבר מה וברגע שהוא עוזב את החדר שלך, הוא תופס חיים משלו. באיזשהו אופן זהו לא
רק השיר שלך. זהו הקסם גדול בעיני, אולי מהותו של הקסם, שלשום דבר בעצם אין אופי אחיד
ביקום.
אדם, כל אדם, דווקא דרך סבלו או דרך כאב מסוים שהוא חש, למד להעריך את היופי של הדברים,
ואולי גם את הרצון להעניק ממה שהוא חש לזולת.
ש: אני מסתכלת עליך - אתה יכול להיות בני, ואני מנסה לבחון מה קרה בין המטען שאני ספגתי
לבין המטען שאתה קלטת. אני, כבת לאב ניצול שואה ואם שעלתה מצפון אפריקה, ספגתי חינוך
קפדני, חינוך שהיה קפדני גם במובן הלאומי. ואילו אתה ששייך לדור הנכדים כבר זכית לגדול
לדור שלא ממש ידע להנחיל לכם עקרונות ברורים כי אנו כמו מרדנו במה שהעניקו לנו?
ת: הדור שלי הוא דור מבולבל מאוד. אובד עצות מאוד. כמעט ולא נותר כבר מה לבנות. הדור שלך
בנה ועשה ומרד, אתם הייתם הדור הצעיר כשהארץ עוד הייתה בחיתוליה. הדור שלנו קיבל הכול מן
המוכן, ופה טמון הכאב הגדול, פה השבר. פתאום האדם הצעיר לא מוצא את עצמו, טומן ידו ויד כל
בו. הדבר שקורה לרוב הוא פיזור דעת. זהו מצב שאני מזהה אצל הרבה מהאנשים הצעירים שאני
פוגש או ששולחים לי מכתבים.
בבית הספר שלמדתי, ``אחד העם`` שבפתח תקווה, מלמדים שירים שלי בימים אלה, והתבקשתי לבוא
לשם להקריא כמה מהשירים, וראיתי את הדור הצעיר יותר שבאמת לא מכיר את עולם הספרות את
הנפשות שפעלו בו בעבר. לא מכיר את גרינברג לא מכיר את ט. כרמי, שלא לדבר על פיכמן, על
גלבוע. הדור כיום הוא דור מהיר, מהיר מדי. לא קוראים ספרים או מאזינים ליצירות מוסיקליות.
הכול באינטרנט, הכל זריז ובמהירות בזק, הכל מוכן כבר ורק צריך לחפש במחשב. חבר אמר לי פעם
: ``זהו דור של קוקה קולה`` .
ב``אחד העם``, כשעמדתי והקראתי את השירים, אני חושב שהמורה במקום התעניינה בשירים יותר
משהתלמידים התענינו. התלמידים מצדם, התעניינו יותר באורח חיים של המשורר ולא בשירתו,
מישהי שם עמדה ואמרה לי, נערה צעירה, בת חמש עשרה לכל היותר : ``איך מגיעים
לטלוויזיה...``
אבל גם זה בסדר. אלו הם פשוט פני הדברים ואני מניח כי זוהי התפתחות בלתי נמנעת.
כאן מתחיל יחזקאל לחוש שהריאיון מתחיל לגבש זהות מיוחדת ולפתע הוא פותח במעין וידויי
ייחודי אודות התקבלות שירו בגיל צעיר או יותר נכון מעין טקס קבלה משונה שעבר בזכות מפגש
עם יוצר אחר.
לפני שהוצאתי את ספרי הראשון ``עכשיו פתיחה`` הגעתי לפגוש את הסופר והמשורר
יותם ראובני. לא יודע למה אלוהים רצה שאפגש דווקא איתו. אך היה זה ערב אחד,
כשאני מוצא עצמי יושב למולו במטבח ביתו, ויותם קורא שיר אחרי שיר ומשליך את כולם באוויר.
צריך לזכור שאני אז ילד, לא מכיר כלום, לא יודע כלום, חוץ מן העובדה שמולי יושב סופר,
משורר ועיתונאי. אם כל שיר שעף אני הייתי על סף בכי ממש. יותם התבונן בי ואז אמר לי דבר
כזה: ``שיר צריך להיות הצעקה האחרונה של אדם לפני שהוא מת. קח את הדברים שלך ולך מן
הבית שלי.``
הלכתי.
ש: סוף?
ת: להיפך. ההתחלה. כשיצאתי מביתו הייתי די בהלם, אני מודה, כאבתי מאוד. אבל איפה שהו בי
התפתח הרצון להראות לו שהוא טועה בשיפוטו. אני האמנתי בדברים שנכתבו אז, חרף עובדת היותי
מאד צעיר. רציתי להוכיח ליותם שהוא טועה בי, להוכיח, אולי, מעל לכל לעצמי, שאני יכול
לעשות, ליצור דברים שידברו, שכן יהיו הזעקה הזאת עליה הוא דיבר, הזעקה לפני המוות.
מקץ שנה לערך, אולי יותר, כשפורסמו לראשונה שיריי בידיעות אחרונות ובמוספים אחרים, היה זה
ביום מוצאי שבת כשהטלפון צלצל לביתי. לעולם לא אשכח זאת.
בצד השני של הקו היה יותם ראובני, כשהוא אומר לי: כל הכבוד... איזה שירים ואיזה
יופי....בוא שוב.... וכו`. לא נפגשנו מאז, אבל באותו היום בטלפון, יותם אמר לי כי סיבת
התרעמותו הייתה משום שהוא ראה יופי בדברים ורצה לגרות אותי ליצירה כבירה יותר, לאמור כי
אני יכול לעשות יותר ממה שהיה מונח לפניו אז. עוד הוא אמר, כי הוא, כמוציא לאור, רואה כל
כך הבה חומר מידי יום, כל כך הרבה כתבי יד, ולרוב תגובתו היא אדישות.
אך איתי הוא טען שראה משהו, משהו אחר לפי דבריו.... וזוהי הסיבה לגישתו.
ישבנו עוד קצת ודיברנו יחזקאל ואני, כמו חבר וחברה, ואחר קמנו ונפרדנו כמו שנפגשנו. נשקנו
על הלחיים מנסים להריח מהי התחושה שעולה מנשיקה כזאת. ואכן יחזקאל יהיה בעבורי, איזו אבן
דרך גם לי וגם לתהליך בעולם הספרות. יישר כוח, יחזקאל.
אסיים במשוב שהעביר אלי נפשי למייל האישי שלי כי זהו כל שכרי, זהו כל שכרי כאן מן
הראיונות המשוב...
``מעיין... אופי אחר של פגישה. פתוחה יותר.. אולי אפילו... יותר נעימה יותר......(השיחה)
יחסיי חבר חברה, או אם תרצי, פגישת יוצרים... פחות מראיינת ומרואיין... לא כן?``
|
יחזקאל נפשי - סיפור בהמשכים
שווה שווה
