מרים גודאל, ``והפרדס כה רחוק``, הוצאת כרמל, תשס``ה

ספרה של מרים גודאל, בסך הכל שבעה סיפורים, המספרים כל אחד באפיקה הסיפורית סיפור חיים.
הקול העולה מן הסיפורים הוא קול נשי המתאר במבט לאחור חוויות ילדות שהובילו לחיי ההווה.
המספרת פותחת את צרור הסיפורים הקצרים בסיפור ``בדיוגרפי`` היא מפרשת את המילה ספק
בדיוני, ספק ביוגרפי, זוהי מילה מקורית פרי המצאתה של הסופרת.

``והפרדס כה רחוק``, הסיפור הראשון, שאוב מן הביוגרפיה האישית של הסופרת. היא
מסמנת לקורא כבר בפתיחת הקובץ שכאן היא מזמינה אותו לחדור לתוך אירועים מעברה. הקלטותה
במשפחת בעלה מתועדת בסיפור זה. החוויה היא חויית מפגש בין מזרח לבין מערב. היא כותבת את
הסיפור גם בתחושת מילוי צוואה. היא מספרת את סיפור דודתה אלזקה, הדודה שהשכילה לקבל את
המספרת לחיק המשפחה בעוד אימו של החתן מפגינה קרירות וריחוק, כי אינה רואה בזיווג בין בנה
ממוצא אנגלוסקסי לבין הנערה ממוצא מזרחי זיווג נאה. כמו מין לא ממינו. הדודה אלזקה
שמפקידה בידי המספרת סיפור אהבה לא גמור מתווה עבור המספרת את הדרך לכתיבת הסיפור שלה.
הסיפור בנוי במעגלים הנושקים האחד לשני, סיפורים המתארים קשיים בדרך להשגת שלמות האהבה.
הדודה אלזקה ויתרה על אהבתה באוסטרליה למען ארץ ישראל למען ירושלים.

בעוד המספרת עמדה בפני מבחני החותנת מחזיקה בכנפות אהבתה אולי בזכות אלזקה. בסיפור שזורות
תמונות המבטאות את תחושת הקיפוח של המזרחיים, הורי הכלה בכלולות בתם חשים זרות בבית החתן
עד אשר הם יוצאים בתחושת בושה.

אחד הקטעים המרגשים בסיפור מופיע בעמ` 56: ``יום אחד, זמן קצר לפני מותה, בזמן ארוחת
הבוקר, לאחר שעזרתי לה להכין את הארוחה...הביטה בי בעיניה הדהויות והמיוסרות, ובקול ענות
חלושה פלטה: `סליחה`. הייתי המומה....``. זו היא בקשת המחילה של אם בעלה דניאל.
דמויות ההורים שבות ועולות כמעט בכל סיפוריה של מרים גודאל, בסיפור ``לחיות את
ירמה`` היא מתארת את יציאתה מן הבית במובן של יציאה מחברה פטריארכלית. האם הייתה
טרודה מדי מכדי שתיתן דעתה לבת שנעלמת והאב הטיח בה מצוות ואיסורים מעצם היותו איש דתי,
שהאמין שהבנות צריכות לשבת בבית, לבנות אין רצונות הן נועדו לשרת את הגברים. האב שלא
הצליח לקבל את פריצת המעגל של הבת. כשגילה את היצירות הראשונות שלה השמיד אותן. הסיפור
מוכיח שעל אף בית גידול שלא טיפח את כשרונותיה מוצאת הגיבורה דרך לבמה הציבורית, ואולי על
מנת להראות לכל שהיא הצליחה בזכות עצמה ולא בזכות האחרים, דווקא מתוך חוסר הצדק וכבוד
האישה הנרמס היא מצליחה להפיק את קולה והוא נשמע ואף זכה להערכה. היא הייתה ירמה של לורקה
המשורר הספרדי וזה העניק לה חסד מעל הבמה.

הסיפורים ``הו, נווה שלי, בית חלומותיי..`` ו-``הצדיק`` מתארים התייחסות החברה
הגברית כלפי האישה. היא נתפסת כחפץ, כקישוט ככלי שניתן לעשות בו ככל העולה על הדעת. אפשר
גם לרמוס ואפשר גם לבזוז ולא, לאישה אין לאן לפנות על מנת להיוושע מן הרדיפה אחריה, רק
בשל היותה אישה, גם כשהיא מצליחה לספר על התעללות מינית מצד אחד מקרובי המשפחה. בסיפור
הצדיק לא נשמעים דבריה, כי אינם ``מתקבלים על הדעת``. ובכל זאת היא מצליחה להשמיעם ולזעוק
את זעקתה.
האישה קורבן לתאוות הגבר החל מילדותה. האישה הנרמסת מצד בני משפחתה, ויוצאת לפנימייה כדי
להרחיקה מן הנטפל אליה. הסיפור הו, נווה שלי, בית חלומותיי.. מתייחס לראש המועצה המטריד
מינית אישה שחשקה נפשו בה. כאילו מימי קדם לא השתנה העולם.

כל הסיפורים כתובים באופן בהיר נקראים בשטף, כמו מתעדים תקופת חיים בירושלים. יש בהם
תיאורים של ירושלים לפני מלחמת ששת הימים בה היה מעט יותר ביטחון אישי מאשר לאחר שחוברה
יחדיו.
מרים גודאל מציירת באומץ לב חוויות נשיות תוך תיאור מאוד קפדני, תוך התייחסות מאוד
קורקטית לבעיות בעולמנו המודרני. לא על פי גודאל עדיין חיינו בשל היותנו נשים רצופים
התקלויות בזאבים בדרך. ראו הוזהרתן, בנות! זה עשוי להיות אף בבית השקט והשלו וגם בחוץ
בסביבה כפרית.

נעמי פוגלמן - גולדפלד, ``היכלות אהבותינו``, הוצאת כרמל, תשס``ד

אם סיפורה של מרים גודאל הוא סיפור אישי חוויתי המוביל את הכותבת למעין תיקון נפש הרי
ספרה של נעמי פוגלמן הוא סיפורו של עם. הוא ניסיון תיקון שלא יהיה תיקון לעולם. ההיסטוריה
היהודית שמתוארת בספרה בזוית ראייה מאוד מעניינת ומתועדת כמו יומן מסע בין ירושלים לבין
רומא. נעמי פוגלמן בת רבנים משלבת בכתיבתה כמה אמצעים.

ראשית אם נתבונן בספר לפני שנתחיל לקרוא בו נבחין שהספר אינו ספר פרוזה רגיל, הספר כתוב
בצורת אריגה, שילוב של שירה ופרוזה, ובתוך קטעי הפרוזה משוקעים כמו אבנים טובות קטעי
מקורות. ספרה הוא מעין תפילה אישית ההופכת לתפילה לאומית. היא מנהלת דיאלוג עם העבר
ההיסטורי עד למקורו התנכ``י, למדרשים, למקורות התלמוד והמשנה. היא שטה על פני השפה העברית
על כל רבדיה ועל כל תקופותיה. הקורא פשוט מפליג על סירת המפרש של הסופרת, ופשוט מלקק את
האצבעות כי הוא קורא ספר שמצריך אותו להתמודד התמודדות אינטלקטואלית עם הטקסט. בכל רגע
מרגעי הקריאה כאשר הוא נתקל בטקסט הוא חייב להפעיל את רמת פענוח הטקסט. הטקסטים המעוררים
מחשבה ואינם ניתנים לפענוח על ידי הקורא הרגיל הם קטעי המקורות. ואף על פי כן הטקסט מאוד
ברור ומזמין.

הטקסט הוא התנהלות סביב נושא גורל העם היהודי, הגורל ההיסטורי שבו התרחשה השואה במיוחד
שואת יהודי אירופה ובפרט שואת יהודי קאטוביץ. הספר נכתב מתוך מסע ביקור של המספרת ברומא,
תוך מפגשים עם האפיפיור ועם אנשי דת נוצריים. ומה שיפה בטקסט שהיא, בת רבנים, מצליחה
למצוא גשר על אף העבר ההיסטורי ברומא מנהלת דיאלוג, אף שהוא נוקב, עם הנצרות.
יש בספר מתח אירוטי, מתח היסטורי, יהדות מול נצרות, תנועה בין תקופות, בין טקסטים.
הכתיבה היא כתיבת הנצחה, היא עדות, היא כתיבת הגורל היהודי לתקופותיו, היא מזכירה מאוד את
זוכה פרס נובל לספרות עברית מן השנה שעברה אימרה קרטש, אשר כותב על השואה על אושווייץ.
פוגלמן כותבת על קאטוביץ, תוך שילוב המקורות היהודיים ביד אמן.

יעקב יעקב, ``רחוב הכרמים 23``, הוצאת שי שירון, תשס``ד

גם כתיבתו של יעקב יעקב נשענת על המקורות היהודיים וגם היא כמו כתיבתה של נעמי פוגלמן
מתכתבת על הרבדים ההסטוריוסופיים של השפה העברית על כל רבדיה.

ספר השירים החדש הוא ספר ישראלי מאוד בחומרים שלו ובנופי הארץ (תוך דגש על ירושלים), ויחד
עם זה הוא נאמן לרציפות היהודית. הלשון נשענת על ארון הספרים היהודי, והיא חגיגה לשוחרי
הלשון העברית. השירים שואבים מן המדרשים היהודיים ומלשון התפילה.
בשיר ``העולם מלא רחמים`` משחק המשורר על שני מעגלים: המעגל המשפחתי והמעגל
הפואטי. הכותרת מרמזת לשירו של יהודה עמיחי ``אל מלא רחמים``. עמיחי שם ללעג את השגחת האל
המפקיר את עולמו, ולכן עולמו ריק מרחמים כיוון שהרחמים נמצאים באל אך לא בעולמו. השיר
נוקב וקשה והוא מתריס כלפי חוסר הצדק האלוהי בניהול העולם, והוא כואב את קיומו של האדם
החי בעולם ללא השגחה אלוהית. יעקב מכנה את שירו ``העולם מלא רחמים``, מעין תגובה לעמיחי:
אתה אמרת שהעולם ריק מרחמים , ואני אומר לך עמיחי שהעולם מלא רחמים. השיר הוא שיר אמונה
והוא מבטא את השגחת האל הפרוסה על הכל.
הכתיבה רוויה בפסוקים מן המקורות, והם מובאים כארמזים המעצימים את משמעות השיר. ניכר כי
המשורר אמון על העברית לרבדיה. כך למשל בשיר ``הימים הנוראים`` הוא כותב ``אחות
קטנה עורכה תפילותיה/ עורכה מחלצותיה/ עורכה מחלפותיה/ עורכת חשבון נפשה``. וכל מי שאמון
על התפילות חש את הארמז מפיוטי ימים נוראים: ``אחות קטנה. תפילותיה. עורכה ועונה
תהילותיה. אל נא רפא נא למחלותיה`` (מחזור לראש השנה).

אורציון ישי, ``לשתוק עם פרננדו``, הוצאת כרמל, תשס``ד

הקובץ העכשווי ``לשתוק עם פרננדו`` מגוון במרחב הגיאוגרפי של הסיפורים. העלילות מתרחשות
בירושלים בשכונות של הקהילות הספרדיות וכן גם במקסיקו , ספרד וצ`ילה.
הסיפור הפותח ``לשתוק עם פרננדו`` מתאר את הגיבור חנוך ברדוגו הנוסע לדרום מקסיקו לאיזור
``החוף הנסתר`` (פוארטו אסקונדידו), שם הוא בורח מן המציאות הישראלית וממשפחתו וחי לזמן
מה בכפר דייגים. הדו שיח בינו לבין הדייג הזקן מקסים ביופיו ומקרין משהו מהחן של תרבויות
קדומות הרחוקות ממעגל הציביליזציה, שיש בהן חן של חכמה קדמונית. בסיפור יש גם פואנטה
רומנטית: הכותב נקלע לפרשת אהבים עם הבת ולנטין, שנכבשת בקסמו של הישראלי שהגיע לכפר.
בסיפור אחר ``בעקבות הניב האבוד`` יוצא המספר (שהוא בן דמותו של הסופר עצמו) לנהל בית ספר
עברי בסנטיאגו דה צ`ילה. בילדותו שוחחו הוריו עמו בלאדינו, אך הוא נרתע מן השפה כיוון
שזכה ללעגם של ילדי השכונה. והנה בבואו עכשיו לצ`ילה, הוא נעזר באותה לאדינו מיוחדת שיש
בה תערובת של מלים תורכיות ועבריות, וכאן הוא מתוודע לכך שהניב של משפחתו מבטא ניב אבוד
של קהילת אראגון שבספרד טרם צאתם מספרד בעידן הגירוש הגדול (1492). חוויות הגילוי של
מסמכים הנוגעים לזהותו המשפחתית והקהילתית מעוררים בו התרגשות ומחברים אותו למשפחתו
ובעיקר לאביו. סיפור זה כסיפורים אחרים של ישי מבטאים את השיבה אל הזהות האבודה שרק בה
מוצא היחיד את גאולתו האישית.

* המאמר נכתב לקראת האירוע ``צומת מזרח מערב``, הבוחן את שאלת מפגש התרבויות כאן
בשנות היישוב ולאחר הקמת המדינה, ואיך נוצרת תרבות חדשה כאן בצומת מזרח מערב. ארבעת
היוצרים המופיעים באירוע זה מתמודדים ביצירתם עם שאלת המפגש בין שונים ועם הפסיפס התרבותי
שנוצר כאן בדרך ליצירתה של זהות ישראלית משותפת.

האירוע יתקיים ביום שלישי הקרוב ה-15.3.05, בשעה 20:00, בבית הסופר, רחוב קפלן 6 ת``א,
בהנחיית המשורר בלפור חקק והסופרת שושנה ויג.
את הערב תלווה כרמלה בן ישי באירוע המוסיקלי שלה שמשלב שירים שלה וגם מוסיקה ומחול.
הנכם/ן מוזמנים/ות.