שאלה: השיר הפותח ``כמעט מלאך`` מתאר לידה עם כמעט מוות, כנאמר לחוה בבראשית: ``בעצב תלדי
בנים``. תוך כדי יצירת חיים את נפרדת מהעולם, מביטה על החיים מלמעלה, וגיחת התינוק לעולם
מחזירה אותך.
- האם זה נכתב כתופעה פיסית של הלידה או כתפיסה מיסטית של הבריאה או שתיהן?
- האם השיר נולד בלידה עצמה, בדמיון שלפניה או בזיכרונות שלאחר מכן?

תשובה: פתחת בשאלה קשה. אפשר לומר שהשיר נולד יחד אתי, בלידה פיזית שלוש-עשרה שנים בדיוק
לפני כתיבתו. תחילתו של השיר בחוויה פיזית של הלידה, שכמעט נגמרה במוות. הרופאים הודיעו
לבעלי שלא אשאר בחיים. על-כך לא ארחיב את הדיבור, כי עדין ההדחקה משמשת לי הגנה. אולם
כתיבת השיר ופרסמו מעידים על שלב חשוב בתהליך השיקום ועל הלידה הרוחנית שבאה בעקבות
החוויה.
ביום הולדתו ה –.13 של בני ליאהב נכתב השיר. במשך שלוש עשרה השנים עברתי, וגם היום
אני עוברת, עיבוד של החוויה בתוכי. המשיכה אל עולם המיסטיקה הייתה טבועה בי גם קודם, אבל
החוויה שעברתי העצימה את המשיכה אל עולמות מיסטיים במובן של אמונה בהשגחה, אמונה בכוח
שמימי, אמונה בבורא-עולם ובאנרגיה יקומית שמפיחה חיים וגם מנתקת אותם, כשמגיעה שעתו של
אדם לכך. שמו של בני היה ליאב ללא האות הא. על שם זה חשבתי לפני הלידה. עם התעצמות ההכרה
ביד ההשגחה העליונה הוספתי את האות ה המייצגת את שם ההשגחה לשמו של בני. בכך גם חילצתי את
המשמעות של השם הראשוני ליאב, ללא האות הא, מן המשמעות של: לי (רק) אב, אבל לא אם.

כמעט מלאך - 13.2.91

נפטרתי
מגופי.
התבוננתי בשקיפותו
על מטת הברזל
בנהר-הדם
חוצה אותה.

ידים אדמות
בונות סכר בגופי
לעצר את זרימת הארגמן
ופנים כחלוק
מלבינות.

קלותי.

גופי נתפר ביד רפה.
הכאב ממני והלאה

מעלה

רחפתי

מעלה
בבועת-אור
צבעונית כאבני-חשן
נמזגת באויר העולם -
כטפה צלולה בים.

קול פעמוני
של בני הנולד
משך אותי
חזרה
אל תוך הגוף
המיסר.

שאלה: המים, הענן, טיפות הגשם מופיעים בשירים רבים, לפעמים בצד הקרבה לים. בספר כולו
קיימים ארבעה יסודות - אדמה, אש, רוח וים. המים, הענן, טיפות הגשם מופיעות בשירים רבים,
לפעמים לצד הקרבה לים.
- האם זה בגלל אהבתך לים, לגשם או קשר חזק יותר, ליסוד המים, שהוא אחד מארבעת היסודות
המיסטיים לצד האדמה, האש והרוח, שאף הם מופיעים בשירים, ביד נדיבה? ואולי זאת התפעלות מול
איתני הטבע?

תשובה: ההתחברות שלי לנופי-הטבע היא התחברות פיסית חושנית. גדלתי בתוך נופי טבע בבית עתיר
ילדים. נמשכתי אל השדות, אל הטבע לא רק בשל המפלט מהרעש של האחים הקטנים בבית ומהתובענות
שהפגינו האחים הגדולים מהקטנים (אני אמצעית במשפחה גדולה). אהבתי לטפס על עצים. בספרי
הקודם ``נופי הבית`` כתבתי על הבילוי שלי בין ענפי עץ-הזית כשסבי, שהיה עיוור, השגיח בי
(``בחצר הבית הישן`` עמ` 30). זוהי רק דוגמה אחת מני רבות של שירים המתארים התחברות פיסית
אל הטבע. אין ספק שהאהבה לנופים והאנרגיה הרבה שאני שואבת מהם טמונה אי-שם בעולם הילדות
שלי. בטבע ראיתי את התגלמות הבריאה מידי יום ביומו וכילדה חוויתי זאת בעוצמות גדולות. זה
מסביר את האהבה לאדמה, לים ולנוף בכלל.
השירים משקפים הרבה יותר מאשר אהבה אל הנופים. הם מבטאים את הזיקה המיסטית שהייתה קיימת
בי מאז ומתמיד. משיכה בלתי מוסברת לכוח הבריאה ולקסם הרב שטמון בטבע. אני אוהבת לקום
מוקדם ולהתבונן בזריחה. המבט שלי מופנה כל הזמן למעלה להשתנות של צבעי השמים וצבעי היקום
במהלך היממה ובעונות השנה המתחלפות. אני מוקסמת כל-פעם מחדש מהשינויים התמידיים בגוני
היקום ומהדינאמיקה של הטבע, אני משוכנעת שגם אם אזכה להגיע לגיל מופלג ההתפעמות מהטבע לא
תחדל.

שאלה: מוטיב הצבעים: הצבע השולט הוא כחול, וזה בולט כבר בעטיפה, מוטיב המים והשמים, שהינו
מרכזי מכתיב את הצבע השולט.
- האם הסיבה היא איזושהי תחושה של בלות, בלוז, עצבות, או לצבע הכחול של המים?

תשובה: בילדותי הייתה בי איזושהי עצבות בלתי מוסברת. במשך השנים עצבות זו כהתה ואת מקומה
מלאה אופטימיות בלתי מוסברת. יתכן, שלהתחזקות של האמונה בכוח ההשגחה יש תפקיד נכבד
באופטימיות זו. יש מלנכוליה מסוימת בשירים, אולם מלנכוליה זו היא פרי של רגע. עם כתיבת
השיר היא מפנה את מקומה לתחושה מעצימה יותר. בעטיפה רואים את הדינאמיקה של השמים, סערה
שמציתה את כל מחוזות הנפש. קיימת בהחלט הלימה בין הדינאמיקה של העננים וצבעי הסערה לנפש
הכותבת את השירים. צבעי הכחול והירוק הם הצבעים האהובים עלי במיוחד מבין כל הססגוניות של
צבעי הטבע שמקבלים ביטוי בשיריי, וניתן לראות זאת בשמות הספרים ובצבעי העטיפות. ספר זה שם
את הדגש על הצבע החול וזה נותן ביטוי לנהייה שלי אחר עולמות טמירים ולחיפוש התמידי של
משמעות קיומנו כאן על-פני האדמה. הכחול והירוק מחברים בין הקיום הארצי לקיום השמימי שמקבל
ביטוי בנשמה הטמונה בכל אדם. לניצוץ אלוקי זה נתתי ביטוי בספרי ``קרן עין כחולה``. השירים
נובעים מהעין: הן מהעין החיצונית, הקולטת את המראות, והן מהעין הפנימית, האנלוגית למעיין.
אנו קולטים את העולם דרך החושים, דרך העין החיצונית, ומעבדים את המראות דרך העין הפנימית,
או במילים אחרות דרך התודעה. העין הפנימית צובעת את המראות בצבעים ייחודיים בהתאם
לסובייקט המתבונן בעולם. כל אדם מעצב את תמונת עולמו, את הנופים הנקלטים בעין, בין אם הם
נופי טבע ובין אם הם נופי אדם. עין זהו גם מעיין נובע מבפנים שמאפשר הן את החיבור לבורא
עולם והן את בריאת השירים.

שאלה: מוטיב הבדידות, הלבד, מופיע בשירים רבים. הכמיהה אליו והרצון להתעטף בו מחד,
ומאידך, כאשר הוא מגיע במלוא קומתו הוא הופך למעמסה.
- האם הלבד הוא מצב אנושי נתון שבא ביחד עם שאיפה או מסע להבנה או הכרח למען יכולת יצירה?
- האם הוא כלי להעמקה מחשבתית-פילוסופית, דרך להבנה טובה של החיים או רק געגוע מלנכולי?

תשובה: למעשה, את התשובה כבר מצאת בעצמך בעצם בחירת שני השירים להדגמת מוטיב הבדידות.
הבדידות היא ראשית כול מצב אנושי אקזיסטנציאלי, ואולי אילוץ שנכפה. אולם בדידות זו היא
המצמיחה את היצירה ואת השירים שלי. אני אינני כותבת בדרך-כלל בבתי-הקפה, אם-כי היו מצבים
שהדחף הפנימי היה כל-כך גדול שכתבתי שירים גם בסביבה הומה. אולם בדרך כלל אני פורשת הצידה
ומתנתקת לצרכי כתיבה. בין אם אני נמצאת בין אנשים ובין אם במצב של בדידות מוחלטת (גם
פיסית) כתיבת השיר שלי נעשית לרוב מתוך מצב מדיטאטיבי של ניתוק מהסביבה האנושית. זו הדרך
היחידה שלי לשוטט בתוך מחוזות הנפש של האני שלי ומשם ליצור את השיר. ספרי השני שהוא ברובו
ארס-פואטי נקרא ``קרן עין כחולה``, והוא מתאר את תהליך התפיסה של העולם ובמקביל את תהליך
היצירה. הבדידות מאפשרת את ההתבוננות המעמיקה בנופי טבע ואדם ואת התובנות שבאות בעקבותיה.

אלגיה

בדידות פוגשת בדידות.
מכסות זו את זו ביגון
כגלים מפיסים
מחלחלים בגוף-
החוף המפרר.

ידים ריקות אוחזות
ידים ריקות
וחלל אל חלל
פוער תהום נשיה

ואין בכחו של הירח
למלא את החשכה.

צפיות אל החוף
מתרסקות
כשברי אורות
על גלים מותשים
מכים בחול
לח.
גל הוה הופך עבר
כגוף נבלע בחול
השב אל העפר

*
לידה ומות במהירות של מחשבה
נכנסת כשיר אהבה
ויוצאת כהספד
על אבדנה.

*
אתה מחפש קול
ותוהה:
תמונות מחלום של לילה
נמוגות כאד
אך הד
פותח תו אל העתיד
מרחיב תהום נשיתך
אוחז את השד כעבר
שזה עתה הגיח
בקולות תרועה
ובמהירות האור
שב אל העפר.

לבד ואני

לבד ארך שקוף
עוטף את גופי אויר
פוער בי מצולות.
שותק. שוקט. ריק
והס…. הס….

ואני פעם יחלתי
למגע השקט של
חלל גופו בסערת חיי
לאזניו הכרויות
ללבה רותחת
בי
לאלם קולו
מהסה את משברי.

עכשו הוא כאן
לבד-ענק
צובע את הפחד
לבן
וגוף
מאבד משקל.

יום אחר יום
לבד אתי בכל מקום
ממלא את החלל כלום
ולא כלום.
פרושות כנפי
בין ארץ לשמים
מתמלאות ריק.
לכאורה נוסקת
לכאורה חפשיה
אבל חפש
נזיל כחול-הזמן

לבד כבר אינו
משאת-נפש
לבד הוא
משא- הנפש.

שאלה: בספר יש התייחסות לאישים בולטים ולאירועים. אירוע מוחשי, הכאן והעכשיו, בולט בשם
הספר ומפקיע אותו מתוך הריאלייה. צירוף של מעלית ושל ים - מעלית, שזה דבר קונקרטי, עם
מוטיב הים והשמים, עם עולם המטאפיסיקה.
- האם הקונקרטיזציה היא צורך במגע של השיר עם החיים בתוך הכאן והעכשיו או כהמחשה
לאוניברסליות של השיר?

תשובה: בתשובותיי לשאלותיך הקודמות עסקתי בשוטטות במחוזות הנפש ובמקביל בנהייה אחר
המשמעות הקיומית. לכאורה מסעות אלו בעולמות מיסטיים מצביעה על ניתוק מהכאן ומהעכשיו. ולא
כך הדבר. אני נאחזת בריאלייה. הקיום שלי, כמו קיומו של כל אדם צומח מתוך ה``כאן
והעכשיו``. אי אפשר לעשות הפרדה בין הקונקרטי ובין המופשט. אנו עושים זאת לצורך הדיון
בלבד. המצב האמיתי הוא מצב של אחדות הניגודים. הקונקרטי והמופשט אחוזים זה בהווייתו של
זה. העיסוק במטאפיסיקה ובמופשט הם תולדה של ההתבוננות ב``כאן`` וב``עכשיו``. גם השירים
מספריי הקודמים ברובד הראשוני שלהם הם שירים ריאליים. ומי שמכיר את שירתי מוצא בהם את
הרבדים האחרים המוכלים בהם. הדגמתי זאת משם הספר השני שלי ``קרן עין כחולה`` שהוא למעשה
השם של השיר הראשון בספר, ברובד הראשון זהו תמונה חיצונית בין אם קרן של אור בעין
המתבוננת בעולם ובין אם תמונת קרן אור על מעין כחול, כפי שמומחש בעטיפת הספר. השיר מדגים
את שילוב הקונקרטי במופשט במכלול שירתי.

רקויאם לנתן יונתן

פניך טובלים בזהר עננים
מתפזרים
מצטברים כקנכיות
לובשים ענן אור
על פני המים
``החול יזכר את הגלים``
גלי הזכרון את המלים
שחתמת על אבן
שהטבעת בכל לב.
מכלוב ההווה
אל מרחבי שירה
אל עולם של אמת.
יצאת למסע נצחי
בתרמיל שופע חסד
למצא נחמה
במלים חצובות באבן.

שאלה: שם הספר - ``מעלית אל הים``.
אנחנו רגילים שאל הים יורדים. בספר הקשישים גם יוכלו לעלות על הים.
- האם יש רמז לעלייה מיסטית ל``מים של מעלה``, ומה אומרת העטיפה הכוללת צילום של עצמך
מתהלכת ``על קו המים``?

תשובה: שם הספר נושא את שמו של השיר הפותח אותו (עמ` 7). גם שיר זה ברובד הגלוי מתאר
תמונה קונקרטית של מעלית אל הים. מעלית זו נמצאת בנתניה והיא מצולמת בצד האחורי של הספר.
היא נבנתה בשל המצוק הגבוה והקושי לעלות מן הים חזרה למרומי המצוק. בתי שיכון רבים
לקשישים נמצאים לאורך החוף והמעלית נבנתה בעיקר עבורם. השיר מתאר בד בבד מצב קיומי נפשי:
``כמיהה באויר מחשלת חישוקים של אהבה``. שורות הסיום תדגמנה את הדו-משמעות של השיר ``עתה
קשישים יוכלו לעלות שוב על קו המים`` יש כאן רובד של עולם הרגש מחד המתגלם בקו המים שמתחת
ועולם מטאפיזי של המים ממעל אליו יצטרפו בתום קו החיים.
בצילום של עצמי בעטיפה יש אמירה, ונדמה לי שאתה בשאלותיך תפסת אותה היטב. יש שמים מעל
ומים מתחת ודינמיקת חיים שמשקפת דינמיקה נפשית וסערה מתמדת, במובן החיובי של המילה, של
תנודות נפש ושל חיפוש אינסופי. בתוך כל-זאת מוצבת השירה ומוצב האני שלי. אבל ראשיתו של
האני הוא בכאן ובעכשיו. הצעידה על קו המים מבטאת את שני העולמות הפיסיים והמטאפיסיים
כאחד.

מעלית אל הים

מים בלבנם
על מכשול גלים בנוי
בקצה זרימה

הודפים את מחסום השנים
מחליקים קמטי-חוף
כשער שהחלק ונצבע זהב.
קיסרית צלילי המזרח
מסתלסלת כים על המרקע.

מביטים בחלון
כחל המים דבק בכחל רקיע
כמיהה באויר מחשלת
חשוקים של אהבה
גאות המים במצוק
סודקת פתחים
וזרימת מים בבטנו

סמוך לגוו
מעלית אל הים
וגשר נבנה אל חצר הגלים
עתה קשישים יוכלו לעלות
בקלות
להתהלך שוב
על קו המים.

* את הספר ניתן להוריד גם מהאינטרנט באתר ספרות זולה.