למרות שהוכח בעליל שדרך זו הרת אסון, כל מפלגת העבודה, כאיש אחד, התיישרה אחריה
בקונפורמיות קרנפית, ועד היום לא קם בה אפילו אדם אחד שיודה בטעות ויציע דרך חלופית.

מה הפלא, אם כן, שהמפלגה הזו איבדה כל רלוונטיות? לא נותר לה אלא להיות סרח עודף בממשלת
שרון, המתייצבת לצדו בכל צעד נסיגתי שיציע. היא תומכת גם במהלכים הבלתי דמוקרטיים ובלתי
תקינים בדרכו לביצוע ההתנתקות - תמיכה גורפת. היא גם הצטרפה לתסמונת האתרוג - השתקת
שחיתותו של שרון, כי ... ``שקט מתנתקים``. וגם אחרי ההתנתקות, היא מתקשה להתנתק מעטיני
השלטון.

מה הפלא, אם כן, שהפריימריס במפלגת העבודה כל כך משעממים ובלתי רלוונטיים? אם כל השותפים
להתמודדות מראשיתה - פרס, ברק, וילנאי, פרץ ובן אליעזר, הנם סרבני התפכחות, הממשיכים
להתנבא באותה שפה ולדקלם כאיש אחד את הדרך לשום מקום, איזה עניין יכול להיות בפריימריס
הללו?

פעם היו במפלגת העבודה יונים וניצים. היא ויכוח רעיוני. היום... שממה. הכל צחיח. חול
וחול.

במצב הנוכחי, מפלגת העבודה היא מפלגה אבודה. כה פתטי ומגוחך היה המעמד בו פרס הבטיח
לוילנאי את תיק הביטחון בממשלתו העתידית... כששמעתי זאת, נזכרתי בשירו של חיים חפר
``אדוני השופט``: ``מכרתי לו בית שלא היה שלי / כדי שלא יצא מפה עם יחס שלילי``.

רק דבר אחד יכול היום להפיח חיים במפלגת העבודה - בחירתו של עמיר פרץ לעמוד בראשה.

אני רחוק מלהיות חסיד של עמיר פרץ. בסוגיות המדיניות, הוא חסר משמעות, כיוון שאין כל הבדל
בין השקפתו להשקפת יריביו. לזכותו יאמר, שבניגוד לקרנפים כוילנאי ופואד, הוא גם מאמין
בדרך זו.

אני שולל את דרכו כיו``ר ההסתדרות. פרץ היה פטרונם של הוועדים הגדולים והחזקים ותמך
במאבקים בלתי צודקים שהם נקטו. מאבקים שלא ביטאו דרך של סולידריות חברתית אלא של חוק
הג`ונגל הקפיטליסטי - מי שיש לו כוח ישתמש בו וישיג הישגים. כיו``ר ההסתדרות, ידו היתה
קלה מאוד, קלה מידי, על הדק השבתת המשק והשירותים הציבוריים, על גבם של אזרחי ישראל ובפרט
החלשים שבהם. לעומת זאת, כשהעובדים החלשים באמת, עובדי הרשויות המקומיות, לא קיבלו שכר
במשך חודשים ארוכים, חלפו כמעט שנתיים עד שזזה השערה הראשונה בשפמו, והוא הוביל לשביתה
כללית צודקת, שפתרה (חלקית) את המשבר. כמובן שאני סולד מהדרכים הקלוקלות של מיפקד החברים
שהוא הוביל.

ואף על פי כן, בפוליטיקה יש לבחור, לעתים, בין חלופות רעות. אני רואה בפרץ את הרע
במיעוטו. אחרי שנים של מדיניות אנטי חברתית, ששברה את הסולידריות החברתית וריסקה את מדינת
הרווחה, מן הראוי שיקום מנהיג שיציג חלופה. דרוש אופוזיציונר אמיתי לדרכו של נתניהו,
המובלת היום בידי שרון ואולמרט.

שמעון פרס מדבר בסיסמאות דמגוגיות המעליבות את האינטיליגנציה, שכל תכליתם להשאיר את מפלגת
העבודה בממשלה, כמו ``בשנה שעברה יצאנו מעזה ובשנה הבאה נצא מהעוני``. לעומתו, בולט עמיר
פרץ בהצגת קו סוציאל-דמוקרטי, ובביטוי מחוייבות לערכי אמת כצדק חברתי וסולידריות.

בשבוע שבו אזרחי ישראל יכלו לנפח את האגו - שוב זכינו באליפות העולם. והפעם - התברר שאנו
מובילים בעולם המערבי באחוז הקשישים החיים מתחת לקו העוני. הישג המצטרף להישגים נוספים
כמו אליפות העולם המערבי במספר הילדים החיים מתחת לקו העוני, בפערי השכר, בסחר בנשים,
בשחיתות - הכל פרי באושים של הדרך הכלכלית האנטי חברתית של השנים האחרונות, מן הראוי
שתקום מפלגה סוציאל דמוקרטית בישראל.

וגם אם כדי לקדם זאת יש להתפשר על מועמד גרוע כעמיר פרץ - עדיפה הבחירה ברע במיעוטו.